חוקרים רבים סבורים היום כי הכיבוש המוסלמי בארץ-ישראל לא היה בעיקרו אירוע טראומטי או אלים במיוחד, וכי המעבר משלטון ביזנטי לשלטון מוסלמי נתאפיין בהמשכיות בתחומים רבים. במאמר זה נטען כי גם אם אכן כך היה, בכל זאת הביא הכיבוש המוסלמי בעקבותיו שינויים מרחיקי לכת בתפרושת היישוב בארץ ובאופיו. השינוי העיקרי התבטא בנטישה מוחלטת כמעט של הערים לאורך רצועת החוף, שהיו עד אז חלק ממארג הערים במזרח הקיסרות הביזנטית, וששימשו מרכז הכובד הכלכלי, החברתי והתרבותי בארץ-ישראל. אבדנם של המרכזים הללו והגירתם של חלק גדול מתושביהם, בעיקר בני השכבה הגבוהה בקיסרות, אל ביזנטיון בדרך כלל, שינו את פני היישוב בארץ-ישראל והביאו עמם ירידה כלכלית וחברתית. בעוד שהשכבות הגבוהות דוברות היוונית נתמעטו במידה רבה, נותרו ברצועת החוף השכבות הנמוכות דוברות הארמית. נטישתה של רצועת החוף הביאה לא רק להגירה אל מחוץ לארץ אלא גם להגירה פנימית, וייתכן כי פריחתו של עבר הירדן המזרחי, הניכרת בממצא הארכאולוגי העשיר במאה השביעית והשמינית, יש בה כדי להעיד על הגירה פנימית מרצועת החוף, שהפכה בעקבות הכיבוש לחזית בין המוסלמים לביזנטים, אל עבר הירדן המזרחי. Many historians believe that the Muslim conquest of Palestine in the seventh century was neither a traumatic nor a violent episode, and that the changeover from Byzantine to Muslim rule was marked by continuity in many areas. The article argues that even if these claims are true, the conquest did have far-reaching effects on the geographical distribution of the population in Palestine and its character. The major change lay in the almost complete abandonment of the coastal cities that until then had been an integral part of a widespread network of poleis in the Byzantine Empire in the east, and were the focal points of economic, social, and cultural life in Palestine. The fall of these centers and the emigration of a large part of their populace, belonging mainly to the upper class in the Byzantine Empire, also changed the character of the local community and was the cause of significant economic and social decline. While its Greek-speaking upper classes diminished to a great degree, most of the remaining population was of the lower classes that spoke Aramaic. Abandonment of the coastal plain led not only to emigration from the country, but also to migration into the interior. It may well be that the efflorescence of the territories east of the Jordan, to which the plentiful archaeological evidence from the seventh and eighth centuries testifies, is also indicative of internal migration to the trans-Jordan regions after the conquest of the coastal plain, which became a frontier line dividing Muslims and Byzantines.