ביום בו הוקם רשמית גלגולה הראשון של הספרייה הלאומית, היו עסוקים תושבי ארץ ישראל בחרדה מפני שמועות שעשו להם כנפיים על מגיפת "חולי רע" שמקורה ברוסיה הרחוקה.
בעיר "סאראטאוו" קברו הרופאים חולים בעודם בחיים, כך דווח על פי "תלגרמה" בעיתון הצפירה, מה שהביא לפרעות המוניות שהסתיימו בהרוגים משני הצדדים. בעיתון החבצלת הביעו חרדה מ"גזירת הביקורת" שהשיתה הממשלה הטורקית על אוניות הבאות "מרוסיא לתוגרמה" [כך כונתה אז טורקיה בפי חלק מבני היישוב – מ.ז.], ומההסגר שהוטל על עכו וחיפה.
אבל, דעו לכם, קרו גם דברים חיוביים באותו היום, ה-15 ביולי, 1892: פתיחתו של "בית הספרים מדרש אברבנאל", שבסופו של דבר יתגלגל להיות הספרייה הלאומית של ישראל, למשל, או העובדה ש, כפי שדווח ב"החבצלת", בניין מסילת הברזל מיפו לירושלים צועד צעדי ענק קדימה.
מקור המידע הזה אינו במחקר היסטורי מעמיק או ספר עב כרס, אלא בחיפוש קליל בנייד של גליונות מהתאריך המדובר באתר העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית, שהוקם בשיתוף עם אוניברסיטת תל אביב.
250 שנה, מיליוני גליונות עיתון בכמעט כל שפה שבה דיברו וכתבו יהודים ברחבי העולם, מאוגדים יחד במקום אחד, מונגשים לציבור באמצעים דיגטליים מתקדמים.
אתר העיתונות ההיסטורית הדיגיטלי הוא אוסף העיתונות היהודית הגדול בעולם היום, ומספק תמונה רחבה ועמוקה מאוד של החיים היהודיים והעבריים במהלך מאתיים וחמישים השנים האחרונות. בין אם אתם חוקרים כבדי ראש שמחפשים מידע על דמויות או אירועים היסטוריים, או שאתם סתם מעוניינים לדעת מה היה סבון הכלים החביב על עקרות הבית בישראל ביום בו נולדתם, אתם מוזמנים לגלוש לאתר מהנייד או מהמחשב, ולהציץ דרכו לעבר.
עכשיו אנחנו מזמינים אתכם אל מאחורי הקלעים שלו.
שלהי שנות ה-60. נער בן 17 צועד תחת שמש ירושלמית קופחת ברחוב קרן קיימת בירושלים, וחושב, כמו כל בני גילו הטיפוסיים, על הבעיות הקיומיות של מדינת ישראל: זו החיצונית, הבטחונית, עליה כולם מדברים ללא הפסקה, וזו האחרת, אותה הוא רואה מול העיניים מדי יום ביומו בבנין העמוס בשכונת נחלת אחים בירושלים, אבל יעברו עוד כמה שנים עד שיעזו לדבר עליה גלויות: הפער העדתי.
זה ירון צור. לימים, פרופסור אמריטוס ירון צור, חתן פרס ישראל, אבל בואו לא נקדים את המאוחר.
צור נולד קצת יותר מחודש אחרי מדינת ישראל, למשפחה שהוא עצמו מכנה "מעורבת" – אבא יקה שהגיע מגרמניה עם שם ששבר את שיניהם של פקידי ההגירה (ואז עוברת במהירות ל"צור"), ואמא תימנייה.
מזרח ומערב נפגשו, איך לא, בארץ ישראל. היקה קר הרוח נסע על אופניו ברחובה של עיר, וכשהופיעה הנערה השחרחורת מולו, הוא נפל. באמת נפל, מהאופניים, ונמרח על המדרכה, אבל אין ספק שעם השנים העמסה על הנפילה הזו משמעות עמוקה יותר.
"הם היו הזוג המאוהב הזה", מספר לנו צור בראיון שערכנו עימו בביתו שבתל אביב לרגל זכייתו המשמחת בפרס ישראל, "הייתה הרבה מאוד אהבה בבית שלנו".
הבית הזה, שבו גדל היה דירה בבית דירות שהיה שייך לסביו, דוד בן שלום, ושם הוא קיבל את נקודת המבט הייחודית שלו על העולם.
סבא דוד היה ילד עיוור, נטול תקוות לעתיד כלשהו, שנאסף מהרחוב על ידי מקימי "בית חינוך עיוורים" בירושלים, שם הוא למד מלאכות יד כמו קליעת סלים, ושם הוא גם פגש את שרה, שהפכה לאשתו.
בשנים הראשונות הזוג הצעיר "אכל רק עגבניות", כפי שנהגה לספר שרה לנכדיהם, אבל אז המצב התייצב. הם קנו חלקת אדמה עליה הקימו להם בית, שברבות הימים הפך לבניין דירות להשכרה שפרנס וכלכל אותם ברווח. בבניין הזה, השוכרים היו עולים חדשים מכל ארצות העולם, והוא נוהל ביד רמה על ידי שני "הפטריארכים הגדולים" שלו – סבא דוד בן שלום המזרחי, וד"ר שטרנבך, הדייר האשכנזי.
"אבל אני", מספר לנו צור על תחושותיו כילד מעורב, "הרגשתי לא בנוח, הרגשתי שיש משהו באוויר, בין האשכנזים האלה, הלבנים, לבין החומים והשחורים, הצבעוניים. לא ממש קרו דברים לא נעימים, ואני לא נפגעתי מזה בכל מקרה באופן מעשי, לא נכוותי בפועל ממה שנקרא קצת מאוחר יותר "הבעיה העדתית", כי אבא שלי היה יקה וסווגנו כ"אשכנזים" למרות מוצאה של אימי, אבל אני זוכר משהו באווירה, ושכבר אז זה העסיק אותי מאד".
למרות העניין הרב שתפס הנושא בתודעתו, ולמרות שהזדהה עם הזעקה התרבותית הלא נשמעת הזו, מעשית לא היה לו מה לעשות עם זה. אז הוא המשיך בחייו, למד מוזיקה, התגייס לחיל המודיעין, השתחרר והתחיל לכתוב תסכיתי רדיו לילדים.
רק בשנות השבעים הוא נתקל בסוגיה הזו שוב. הוא החל אז לעבוד באוניברסיטה הפתוחה שזה עתה הוקמה, וקיבל לידיו את האחריות על קורס המבוא להיסטוריה יהודית מודרנית. למרות שרשמית עדיין לא הייתה לו הכשרה אקדמית בתחום הספציפי הזה, הוא הגיע עם ידע עצום שאסף במשך שנים של קריאה אינטנסיבית, ועם להט גדול לנושא. למרבה הפתעתו וחרדתו, הוא גילה שיותר מחמש שישיות מתוכן הקורס מדברות על ההיסטוריה של יהודים אשכנזים. מה קרה ליהודי ארצות המזרח לפני שהגיעו לכאן לארץ? לזה הספיקה שישית אחת בלבד מהקורס.
כשהוא חיפש מקורות מידע שיעזרו לו לשנות את ההרכב הזה, גברה חלחלתו עוד יותר. הוא פנה לבית הספרים הלאומי (שמה הקודם של הספרייה הלאומית), וקיבל ערימה גבוהה וכמעט אינסופית של ביבליוגרפיה "אשכנזית", וערימה קטנטנה וחיוורת של כל השאר.
אז הוא יצר חומר לימודי יש מאין – כתב את ספרי הלימוד בעצמו (גם עבור משרד החינוך), או השתמש ביצירות ספרותיות של אלבר קאמי כדי ללמד את הסטודנטים (שהתעניינו בקאמי הרבה יותר מאשר בחומר האקדמאי היבש המקובל), על החיים בארצות המגרב.
וכך, באופן טבעי, הפכו יהודי ארצות המזרח והאסלאם למיקוד העיקרי של הקריירה שלו. עבודות הגמר האקדמאיות שלו, הן עבודת המוסמך והן הדוקטורט עסקו כבר שתיהן ביהודי תוניסיה.
בשנות התשעים הפכה אוניברסיטת תל אביב לבית האקדמאי העיקרי שלו, ובמסגרת זו הוא היה אמון על פרויקט תיעוד יהודי ארצות האסלאם. התיעוד שנאסף, בהנחייתו, וכלל גם לא מעט גליונות עיתונות, וטקסטים שכתבו משכילים מארצות המגרב, הן בערבית יהודית והן בעברית (וחלקם פורסמו בכלל בעיתונות שיצאה לאור במזרח אירופה).
***
ביום רביעי אחד, ה 28 ביולי, 2004, קיבלה אורלי סימון, ראש אגף תהליכי ספרייה, מייל מאיש אקדמיה שלא הכירה קודם, שנפתח בזו הלשון:
"שלום רב, אני מבקש שמכתבי זה יועבר למנהל הפרויקט שלכם. שמי ד"ר ירון צור, אני מלמד בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, ומנהל את מפעל התיעוד יהודי ארצות האסלאם. יש לי הרושם, שפרויקטים שבהם אנו עוסקים הם מועמדים לשיתוף פעולה עם הפרויקט שלכם".
באותם ימים, הספרייה הלאומית העלתה לאוויר את אתר "עיתונות עברית", בו הוצגו סריקות של ראשית העיתונות העברית – עיתוניו של בן יהודה ועיתונים עבריים (בעיקר גם ציוניים) מהגולה כמו הצפירה, המגיד, הלבנון, החבצלת ועוד. האתר לא אפשר חיפוש בתוך הטקסט עצמו, וניתן היה רק לדפדף בין צילומי הגליונות השונים.
צור, במסגרת עבודתו באוניברסיטת תל אביב, היה אחראי גם על פרויקט שכלל סריקות של ה"פלסטיין פוסט", בטכנולוגיה חדשה שידעה לפענח את התוכן של העיתונים. החיבור בין המיזמים היה השלב הראשון בפרויקט שאותו אנחנו מכירים היום כאתר העיתונות ההיסטורית, הכולל מליוני גליונות עיתונים בעשרות שפות.
החיבור היה פורה, והקשיים שמטבע הדברים עלו אצל כל אחד מהצדדים, נצלחו היטב. צור עבר לעבור פעמיים בשבוע במרתפי הספרייה הלאומית בירושלים, ואורלי סימון זוכרת נסיעות לתל אביב בהן היא סוחבת איתה כונני מחשב עם חומר יקר ערך.
שכן בתחילה, הוחזקו שני האתרים במקביל – החומרים שעלו לאתר העיתונות העברית של הספרייה הועברו לאתר של אוניברסיטת תל אביב, ולהיפך. עם הזמן (ואחרי שנדרשו לצלוח באלגנטיות אי אילו מהמורות פוליטיות) התקבלה ההחלטה על הקמת אתר אחד, משותף, עצמאי – אתר העיתונות ההיסטורית, שיש מי שמכירים אותו בקיצור הדומיין באנגלית – Jpress.
האתגרים שעמדו בפניהם היו אדירים, וחלשו על מספר תחומים שכל אחד מהם דרש מומחיות בפני עצמה – החל מטיפול בכלים הטכנולוגיים שהיו חדשים לכולם, דרך גיוס כספים מקרנות שונות וטיפול בהיבטים משפטיים סבוכים, וכלה בפניה לבעלי הזכויות – הנהלות העיתונים הגדולים או גורמים שהחזיקו בזכויות של עיתונים בינוניים וקטנים בכל רחבי העולם, ושכנוע שלהם, בשלל שפות ואמצעים, לעבוד איתם.
שני הצוותים – זה של הספרייה הלאומית וזה התל אביבי שהתארח אצלם, עבדו יחד בשיתוף פעולה מלא, כאשר צור, כהסיטוריון, הוביל את עבודת התוכן שכללה בין השאר איתור כותרים חדשים ומעניינים.
פרויקטים מסוג זה דורשים אנשים מ"משוגעים לדבר", ולספרייה היה אוצר אחד כזה – ישראל ווייזר ז"ל. מי שהיה במשך שנים מנהל מחלקת הצילום בספרייה, הצטרף לפרויקט במלוא הכוח. הוא לקח על עצמו את העבודה הסיזיפית ביותר, אבל גם החשובה ביותר – השלמה ביבליוגרפית של העיתונים. הוא היה מסתובב ברחבי העולם, מצלם כתבי יד עבריים, מחטט בארכיונים של גופים יהודיים או ספריות בחיפוש עקש אחר גליון מספר 67 של עיתון יהודי אמריקאי שחסר לאוסף של הספרייה. הוא אסף עמוד לעמוד, גליון לגליון, והבטיח את האיכות הגבוהה של האוסף, שלא היה נראה כפי שהוא היום בלעדיו.
לא הכל הלך חלק, ובתחילה התגלעו חילוקי דעות בנוגע לנקודת הכובד של התוכן – האם מתמקדים בעיתונות עברית, כזו שפורסמה בעיקר במזרח אירופה ואז בארץ ישראל, או, כפי שחלם צור, אנחנו אוספים עיתונות יהודית מכל רחבי העולם, בכל השפות, בלי שיפוטיות או ביקורתיות – כל מגזר או תת מגזר, שפה או קבוצה יהודית, אזוטרית ככל שתהיה, יקבלו את המקום שלהם, יזכו לחשיפה ולשימור.
בסופו של דבר, זה מה שקרה. הגם שהעיתונים העבריים הוותיקים קיבלו יחס אוהד במיוחד. כזה הוא, למשל, העיתון העתיק ביותר באוסף – "הַמְאַסֵּף", שהיה כתב העת של אנשי תנועת ההשכלה היהודית בסוף המאה ה-18 בגרמניה, ועל שמו נקרא הדור הראשון של תנועת ההשכלה "דור המאספים". הגיליון המוקדם ביותר שלו הנמצא בספרייה הוא משנת 1783.
בשנת 2010 התקיימה השקה קטנה (רק שלוש שנים אחר כך יהיה אירוע השקה מתוקשר יותר), עלייה לאוויר של האתר עצמו, שבינתיים כבר היו בו למעלה מ-400 אלף גליונות. ההסכם עם העיתונים "דבר" ו"מעריב" היה קו פרשת המים, והיום, כאמור, האתר כולל מיליוני עמודים מכל רחבי העולם.
היום האתר משמש מקור מידע היסטורי חשוב ביותר אודות החיים היהודיים בתקופות ובמקומות שונים בעולם, ומאפשר גישה לעיתונים נדירים שלא היו חשופים לציבור קודם לכן.
האם הסנדלר הולך יחף? לא במקרה הזה. גם עבורנו, בצוות הדיגיטל של הספרייה הלאומית, מדובר באוצר בלום שמשמש אותנו באופן קבע במחקר שאנחנו עורכים עבור הכתבות שלנו.
רוצים לנסות בעצמכם? היכנסו למנוע החיפוש של אתר העיתונות ההיסטורית וצאו למסע מרתק בחדשות של אתמול.
