המצעד הצבאי באצטדיון רמת גן. יום העצמאות, 1951. צילום: בוריס כרמי. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
אז איך היה?
ספרו לנו בתגובות על כמה שאלות הצלחתם לענות נכונה.
יום עצמאות שמח!
1955: מדינתנו הקטנה כבר בת שבע. היא הספיקה להשתתף ולנצח מלחמה אחת, לשרטט גבולות בטוש ירוק, להכפיל ויותר את מספר תושביה בעליות המוניות שטרם נפסקו. צעדיה הראשונים מאחוריה, היא כבר צימחה שיניים.
רק בת שבע וכבר מנסה המדינה לרתום את אזרחיה אל שמחת העצמאות המהולה בעצב הנופלים. נחושה שלא לשכוח את העבר הקצר שלה ואת המחיר ששילמו אזרחיה וחייליה כדי לחזות בעצמאות, היא מארגנת מצעד צבאי שנתי, מחברת תפילות לשלומה ואפילו מנפיקה תפריט לסעודת יום העצמאות. "הצבא צועד על קיבתו" קבע נפוליאון, "גם הזיכרון היהודי" מוסיפה היא.
לרגל יום העצמאות השביעי של מדינת ישראל הנפיקה המחלקה לתזונה במשרד החינוך והתרבות מסמך בשם הצעת תפריטים לסעודת יום העצמאות. המחלקה, שמאז עברה למשרד הבריאות, נוסדה כדי להקנות לאזרחים הרגלי תזונה נכונים, בו בזמן שהיא מחנכת אותם לתודעה לאומית.
הכוונה הכללית, המוצהרת, של התפריטים, להנחיל את זיכרון שנות התקומה של המדינה, מתממשת בפירוט בהסברים על המנות. כך, במנה הראשונה, נעשה שימוש בחלמית, היא החוביזה המקומית, ומיד מוזכרת מורשתו של הצמח: "חלמית ('חובזה') לזכר מצור ירושלים: צמח זה, הגדל באופן פראי בכל חצר וגינה בירושלים, שימש כירק יחיד כמעט לתפריטנו בזמן מצור ירושלים…"
המנה השנייה, בשני התפריטים, היא מרק ירקות עם כיסונים. גם לו מיוחסת משמעות סמלית, ואף הקשר יהודי עתיק: "…סמל למכות שהנחתנו על אויבינו במלחמת העצמאות, בהתאם למסורת היהודית המקשרת אכילת כיסונים עם מתן מכות (למשל בפורים)."
לא רק מלחמת העצמאות עומדת במרכז הסעודה החגיגית. גם לקיבוץ הגלויות יש לתת מקום של כבוד. ואכן, המנה העיקרית, המכונה כאן "המנה השלישית", מוקדשת למוטיב החשוב הזה בחייה של המדינה הצעירה. תרנגולת בבורגול או באורז בתפריט הראשון, או "כיכר בשר (קלופס) ממולאה" בתפריט השני, נושאות את המסר ההיסטורי: "מתפקידה לסמל את מיזוג הגלויות וההתקרבות בין מזרח למערב. המנה מורכבת מירקות בנוסח מזרחי ובנוסח מערבי… כל בעלת בית תכין את המנה לפי ראות עיניה."
כלומר, כור ההיתוך הידוע לשמצה מתאפשר גם תוך ההכרה בשונות העדות המרכיבות את עם ישראל במדינתו הצעירה.
לסיום הארוחה, שני התפריטים נפגשים במה שהוא גולת הכותרת של הסעודה: עוגת "שבעת המינים". שבעת המינים המפורטים במקרא הם חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ודבש. המתכון לעוגה עוקב אחר רובם. יש בה קמח, שמן (אם כי לא שמן זית), תאנים, צימוקים, וכן תמרים, לימון, ביצה, סוכר ומלח. ואנשי המחלקה לתזונה במשרד החינוך והתרבות מתנצלים: "מחוסר רימונים בעונה זו אפשר להשתמש בקליפת לימון משומרת בסוכר וכן בקליפה טריה…"
אך העיקר הוא בסמליות, והדברים נאמרים באורח מפורש, כדי לעצב את תודעת האזרחים וליצור סמל לאומי משותף: "רצוי לחתוך את העוגה בצורה מרובעת, כסמל לקיבוץ הגלויות מארבע כנפות הארץ.
משאלתנו היא, כי העוגה תתקבל כמאכל לאומי ביום העצמאות ואפשר יהיה לקנותה גם מן המוכן בכל המגדניות."
כידוע, העוגה לא הפכה למאכל לאומי כפי שחיתוך בצורה מרובעת כסמל לקיבוץ הגלויות לא הפך למנהג ישראלי. הניסיון לקבוע צורת חגיגה משותפת ליום העצמאות, בעיצוב של המדינה ומוסדותיה, לא צלח, לפחות לא במישור הקולינארי. ישראלים אינם מקיימים "סעודת יום העצמאות" במתכונת המושפעת מסדר פסח. הם עיצבו מנהגים וטקסים אחרים. גם "עוגת שבעת המינים" לא הפכה למאכל לאומי.
שישים שנה לאחר פרסום ההצעה לתפריטים לסעודת יום העצמאות, הישראלים חוגגים את יום העצמאות ביציאה אל הטבע, ובעיקר במנגל, בצליית בשר תחת כיפת השמיים; מסורת שהתעצבה בטבעיות, בתהליך ארוך, לא מכוון מלמעלה, ללא עזרה של מחלקה לתזונה במשרד החינוך והתרבות.
מי באמת חיבר את התפילה לשלום המדינה?
יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר – הרעות של חיים גורי
מתוך "גן-גני" הספר השלישי. איור: איזה הרשקוביץ
"אמא, ספרי לי את אשר ספרה הגננת בגן!" – כך מבקש הילד בבית מאת אמו. והאם, באין תחת ידה הספר הנדרש, עומדת תוהה מול בנה ואיננה יכולה למלא את בקשתו.
"מאת העורכים", גן-גני
בספר זה התכוונו העורכים למלא – במידת מה – את בקשתו של הילד ולעזור לאם להמשיך בבית את דרך עבודתה של הגננת."
במשך שנים רבות, מאז יצא לראשונה בשנת 1947, "גן-גני" היה הספר הפופולרי ביותר לגיל הרך בבתי ישראל ובגני הילדים. לעריכת הספר חברו שני ענקים, לוין קיפניס וימימה טשרנוביץ, הפאוור-קאפל של ספרות הילדים בישראל. הם שילבו בתוך הספר הקסום שירים, סיפורים ואפילו משחקים. והציורים? איזה הרשקוביץ שהסתפקה בקרדיט "איזה", הפליאה לעשות כששילבה איורים יפהפיים ותמימים בתוך הספר הנפלא.
הספר יצא בשלושה כרכים, והם ליוו את ילדי ישראל עד סוף שנות ה-70 (חלקם שרדו אפילו עד שנות ה-80). בסופו של דבר הספרים הוחלפו בספרים עדכניים יותר, אבל בינתיים דורות שלמים של ילדי ישראל גדלו על סדרת "גן-גני".
חיפשנו את הספר הראשון בסדרה, שיצא לראשונה עוד לפני קום המדינה. למרות הפופולריות של הספר, כדי לגשת למהדורה הראשונה של גן-גני היה צורך לבקר במחלקת הנדירים בספרייה הלאומית. רק שם הותר לנו לעיין בספר שהפך (לפחות במהדורותיו הראשונות) לספר נדיר של ממש.
והנה מה שגילינו.
תחת כותרות פרקים תמימות וילדותיות כמו "אני הולך לגן", "שנה טובה", "גשם גשם משמים" ופרקים על כל חגי ישראל, מצאנו את מיטב הטקסטים של קיפניס וטשרנוביץ, אליהם הצטרפו גם ביאליק, אנדה פינקרפלד ושאר המחברים הגדולים של אותה תקופה.
רק דבר אחד לא מצאנו: פרק על "יום העצמאות", שזה די הגיוני, בהתחשב בעובדה שהמהדורה הראשונה קדמה לעצמאותה של המדינה. אבל יותר מכך, התקשינו גם למצוא סממנים לאומיים של ממש. המהדורה הראשונה פשוט חגגה את הילדות התמימה של ילד עברי בארץ ישראל.
אבל מכיוון שהספר הראשון בסדרת "גן-גני" המשיך לצאת במשך עשרות שנים בארץ ישראל, תהינו האם השינוי הדרמטי שהפך את הישוב העברי למדינת ישראל קיבל ביטוי במהדורות הבאות של "גן-גני".
את ההבדל הראשון ניתן למצוא כבר בשער הספר.
מזהים מה השתנה? הילדה של שנת 1947 (בלבוש קצת אחר) זכתה במהדורות המאוחרות יותר להחזיק בדגל ישראל!
בנוסף, "בתוכן העניינים" של הספר גילינו חיש מהר שבין הפרק "חג הפסח" לפרק "אש אש מדורה", התווספו להם כמה עמודים שכולם חגיגת עצמאות.
השיר "יום הולדת המדינה" של קיפניס, והסיפור החביב "בערב חג העצמאות" של טשרנוביץ.
וכך נותר הספר הראשון ספר של ילדות. ספר של תמימות. ספר של קסם. למעט 4 עמודים על יום העצמאות ודגל בכריכה, הספר שמר על אופיו התמים והמתוק למשך שנים רבות.
המגמה הזו נמשכה גם בספר השני של "גן גני" (יצא לראשונה בשנת 1950).
ואז.. הגיע הספר השלישי.
הכינו את אטמי האוזניים כי הצבא הגיע לגן הילדים. ברצינות, הוא באמת הגיע:
הספר יצא גם כן בשנת 1950, אבל בניגוד לספרים הראשונים בסדרה, הלאומיות וצה"ל זכו בו למקום של כבוד.
הספר פותח בחגיגות העצמאות תחת הכותרת "יום הולדת למדינה", עם שירים וטקסטים שזכו לשמות כמו "אנחנו מניפים דגלנו", "קצינים בישראל", "חילים באים לגן", "אדון כרבול התגייס" ו"חיל אני בישראל".
והנה שיר מבדח במיוחד שממחיש את הבליל המוזר של לאומיות ופעוטות:
לסיום, העיפו מבט בציור המדהים הזה מהספר השלישי שמכריז: "נצחנו!".
רק דבר אחד לא ברור. האם היה זה ניצחון מוחלט?
ילדי בית ספר לאו-בק בחיפה חוגגים את הכרזת האומות המאוחדות על הקמת מדינה עברית, נובמבר 1947
ב-29 בנובמבר בשעה חצות וחצי נפל דבר בארץ ישראל ובעולם. האומות המאוחדות אמרו כן לתכנית החלוקה, ומשם הדרך למדינה יהודית בארץ ישראל הייתה קצרה. המבוגרים וגם הילדים עקבו כבר חודשים ארוכים אחרי הדרמה המדינית שהתחוללה, והנה סוף סוף, התקבלה ההחלטה. כעת, ביקשו לכתוב לילדי ישראל על גודל המאורע, לאותם ילדים שיוטל עליהם בעוד כמה שנים להגן על מדינתם החדשה, לטפח ולפתח אותה.
עיתונות הילדים של התקופה כבר הייתה בפריחה. כמעט לכל העיתונים היומיים היה גם מוסף שבועי לילדי ארץ ישראל. חזרנו היום לעיין בעיתוני הילדים שפורסמו בימים שאחרי כ"ט בנובמבר 1947 כדי לגלות כיצד בישרו לילדי היישוב על המאורע ההיסטורי.
המבוגרים לא ניסו להסתיר דבר מהילדים. המסר לילדים, שחזר כמעט בכל עיתוני הילדים, היה פשוט: התרחש פה נס אבל, עליכם הילדים מוטלת החובה לצקת תוכן ולהפוך את החלום למציאות.
על שער עיתון "דבר לילדים" שנדפס ב-4 בדצמבר 1947 התנוססו דגל ישראל וציטוט מנבואת הנחמה של ירמיהו ל"ב, שנמסרה בימים שבהם הייתה ירושלים תחת מצור והארץ עמדה בפני כיבוש וחורבן. לפי הנבואה מבטיח האל לקבץ את העם מכל הגלויות ולהשיב אותו אל הארץ המובטחת.
"אתם ילדי ארץ ישראל הגאולים", קרא עורך "דבר ילדים" בטורו מאותו יום, "היו שליחי העם וקראו לכל דורות העבר: היה טעם לחייכם והיה טעם למותכם, היה טעם לסבלכם והיה טעם לחלומכם, היה טעם לעקשנותכם והיה טעם לחזונכם – הגאולה באה.
רונו, רונו ילדי ישראל, אתכם רן לב מיליונים של עם ישראל חי. בדמעות בעיני אני כותב אליכם ושם ידי על ראשיכם ומברך אתכם: יהי רצון שכוחם וגבורתם של כל דורות בישראל יפעמוכם ויהי בכם העוז והחכמה והבינה לבנות ארץ ישראל שלמה באהבה ובצדק."
ב"הצופה לילדים", ניסו כתבי העיתון לתאר מעט ממה שהתחולל בשעות שבהן ניתנה ההחלטה ההיסטורית. "בליל קבלת החלטה על מדינה יהודית אלפי ילדים לא עלו על משכבם, אלא חיכו עד אחרי חצות לשמע הבשורה", דווח בעיתון. "משנתפשטה הידיעה בין קהל הרבבות, שקום תקום מדינה יהודית – אפשר היה לראות את שמחתם העמוקה של הילדים: הם קפצו על כתפי הוריהם ומחאו כף עלו על מכוניות ורקדו, הניפו דגלי תכלת-לבן, וכל הלילה הריעו וחזרו והריעו: 'דוד מלך ישראל חי וקיים!'."
ומה היה היחס כלפי אותם מדינות חצופות שהעזו להגיד "לא" למדינה היהודית? הנה חלק מדו-שיח מצחיק שפורסם ב"משמר לילדים" בין הילדים הבדיוניים דן ודינה:
"והנה הם שומעים כי יוון היא נגד…
"הם חוזרים על מעשי אבותיהם אומרת דינה שהתנגדו לעצמאות יהודית בארץ ישראל…"
"הם פשוט התבלבלו, הם נגד חנוכה ולכן הם מצביעים נגד חלוקה…"
שמחה רבה שמחו על מפלתו של נציג סיאם שהצביע נגד, ואחרן כן, ביטלה לו ממשלתו את זכות ההצבעה…
"סיאם סיימה הפעם את תפקידה!"
למחרת בלילה, ספר דן את הקולות והכריז בשמחה:
"33 בעד, 13 נגד"
ודינה הוסיפה:
"מעתה נדליק בחנוכה לא 8 נרות כי אם 33 – כל כך גדול היה הנס!"
בעיתוני הילדים גם לא "ברחו" מהאמת ההיסטורית שהמדינה שתקום לא תהיה מדינה גדולה כפי שקיוו רבים, על כל שטחי ארץ ישראל.
"רק מעט ניתן לנו מארץ זו, שכולה הובטחה לעם ישראל", סופר לילדים בעיתון "הבוקר לילדים". "רק מעט מתקוותינו בא. אבל – לו המעט הזה יחיה לפנינו! יום גדול היה יום ההכרעה, כי בו הכירה מרבית אומות העולם בזכותנו לחרות ולעצמאות בארץ אבותינו: בזכותנו לכנס עמנו את כל פזורינו".
דפדפו בגיליון המלא של "הבקר לילדים", 4.12.1947
דפדפו בגיליון המלא של "הצופה לילדים", 4.12.1947
דפדפו בגיליון המלא של "דבר לילדים", 4.12.1947
דפדפו בגיליון המלא של "משמר לילדים", 4.12.1947
