ז'אן אסטאש
 | |
| ז'אן אסטאש, 2011 | |
| לידה |
30 בנובמבר 1938 פסאק, ז'ירונד, |
|---|---|
| התאבד |
5 בנובמבר 1981 (בגיל 42) פריז |
| מקום קבורה | Le cimetière parisien de Bagneux |
| שם לידה | Jean André Eustache |
| מדינה |
 צרפת |
| סוגה מועדפת | אוטוביוגרפי |
| יצירות בולטות |
|
| תקופת פעילות | 1961–1981 (כ־20 שנה) |
| מקצוע |
|
| בת זוג | ז'אנט דלוס |
| מספר צאצאים | 2 |
| פרופיל ב-IMDb | |
ז'אן אֶסטאש (בצרפתית: Jean Eustache ; 30 בנובמבר 1938 – 5 בנובמבר 1981; בתעתיק עברי נקרא גם ז'אן אוסטאש) היה במאי קולנוע צרפתי, שחקן, מפיק סרטים, תסריטאי ועורך וידאו, הידוע בעיקר בזכות סרטו "האם והזונה" ("La Maman et la Putain"), הנחשב לאחת היצירות החשובות בקולנוע הצרפתי שלאחר הגל החדש.
בהספד שלו לאסטאש כתב המבקר סרז' דאנֶה (אנ'):
"בשנות השבעים השוממות, סרטיו הופיעו בזה אחר זה, תמיד בלתי צפויים, ללא שיטה וללא הפסקה: סרטים ארוכים כנהרות, סרטים קצרים, תוכניות טלוויזיה ובדיון היפר-ריאליסטי. כל סרט מיצה את הנושא שלו עד תום, נע בין צער אמיתי לדמיוני. היה זה בלתי אפשרי עבורו לפעול בניגוד לכך, לחשב מהלכים או להתחשב בהצלחה תרבותית. מאידך, לא היה ביכולתו של תאורטיקן הפיתוי לפתות קהל."[1]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אסטאש נולד בפסאק (צר'), שבז'ירונד, צרפת,[2] למשפחה ממעמד הפועלים. בילדותו התגורר עם סבתו, אודט רוברט, עד שנת 1951, אז עבר לנרבון שבדרום צרפת, לחיות עם אמו. הוא עזב את בית הספר בגיל צעיר והחל הכשרה כטכנאי רכבות. בסוף שנות ה-50 עבר לפריז, שם החל להשתלב בסצנת הקולנוע הצרפתית. בשנת 1958 נישא לז'אנט דלוס, ולזוג נולדו שני בנים.[3] מעט מאוד ידוע על חייו לפני שהצטרף לקבוצת Cahiers du cinéma בסוף שנות ה-50, אך ידוע שהוא למד בעיקר באופן עצמאי ועבד בשירות הרכבות לפני שפנה לקולנוע.[4] חוקרים מסוימים טוענים כי המסתורין סביב שנות נעוריו של אסטאש היה מכוון. לדבריהם, 'במהלך חייו פרסם אסטאש מידע מועט ביותר על שנותיו המוקדמות, מה שעשוי להעיד על היעדר נוסטלגיה לילדות קשה'.
לאחר שהפך לבמאי, שמר אסטאש על קשרים הדוקים עם חבריו וקרוביו בפסאק.[5]
על אף שלא היה חבר רשמי בתנועת הגל החדש הצרפתי, (Nouvelle Vague), שמר אסטאש על קשרים קרובים עם חבריה. הוא הופיע כשחקן בסרט סוף השבוע של ז'אן-לוק גודאר וערך את הסרט "Une aventure de Billy le Kid" של לוק מולט, בו כיכב ז'אן-פייר לאו ששיחק בתפקיד הראשי בסרטו של אסטאש "האם והזונה", משנת 1973. הסרט נחשב ליצירת מופת בקולנוע הצרפתי. הוא הוקרן בשנת 1979 בהקרנה חגיגית בשגרירות צרפת בישראל, אליה הוזמן גם אסטאש.[6]
בשנת 1981, לאחר תאונת דרכים שהותירה אותו מוגבל בתנועה ומשותק, התאבד ביריית אקדח בדירתו בפריז, בגיל 42.
בנו של אסטאש, בוריס אסטאש (נולד ב-1960), עבד על סרטו העלילתי השני של אביו והופיע כשחקן בסרט הקצר, "Les Photos d'Alix".[7]
יצירותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אסטאש צוטט כאומר:
"הסרטים שעשיתי הם אוטוביוגרפיים כמו שסיפורת יכולה להיות".[8]
מלבד הסרטים הקצרים והסרטים העלילתיים, יצר אסטאש מספר סרטים תיעודיים, כולל כמה שצולמו בעיר הולדתו פסאק וכן ראיון ארוך עם סבתו.[9]
אסטאש ביים שני סרטים עלילתיים:
- הראשון, "האם והזונה" ("La Maman et la Putain"), הוא הרהור בן 217 דקות על אהבה, מערכות יחסים, גברים ונשים. העלילה המרכזית מתמקדת במשולש רומנטי בין אלכסנדר (ז'אן-פייר לאו), חברתו מארי (ברנדה לאפון) והאחות שהוא פוגש ומתאהב בה, ורוניקה (פרנסואז לברון).[10] הסרט נחשב ליצירת מופת ולביטוי אישי עמוק של אסטאש.
בשנת 1999, בכתבה עבור Time Out New York, מבקר הקולנוע אנדרו ג'ונסטון תיאר את החוויית הצפייה שלו בסרט:
"אחת ההנאות הגדולות והנדירות היא להיות מופתע לטובה מסרט שלא ציפית ממנו רבות. חוויה כזו התרחשה בדצמבר 1997, כאשר הוקצה לי לכתוב ביקורת על סרטו של ז'אן אסטאש מ-1973, "האם והזונה", שהחלו בהקרנתו המחודשת ב"פילם פורום". כן, שמעתי שהסרט הוא קלאסיקה של הקולנוע הצרפתי, אך לא הייתי נלהב במיוחד לצפות בהקרנת בוקר מוקדמת של סרט בשחור-לבן באורך שלוש שעות ושלושים וחמש דקות, שנאמר עליו שהוא כולל בעיקר דמויות שיושבות ומדברות. למעשה, הייתי הרבה יותר נרגש לצפות באותו ערב ב-"Scream 2". לא ידעתי, כאשר התמקמתי במושבי, שאני עומד בפני אחת מחוויות הצפייה הקולנועיות הבלתי נשכחות של חיי.[11]
- סרטו העלילתי השני, "אהובותיי הקטנות" (Mes petites amoureuses", 1974"), היה שונה בכוונה תחילה מסרט הביכורים שלו.[12] הסרט צולם בצבע על ידי הצלם נסטור אלמנדרוס,[13] בניגוד לשחור-לבן המגורען (אנ') של "האם והזונה". הסרט מכיל פחות דיאלוגים ומתמקד בדמויות מתבגרים בסביבה כפרית. הסרט מתמקד בזיכרונות ילדותו בנרבון.[14] בשנת 1975 הסרט הוצג בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-9 במוסקבה.[15]
בנוסף, אסטאש יצר מספר סרטים תיעודיים, ביניהם:
- "החזיר" (Le Cochon", 1970"): סרט תיעודי המתעד את תהליך השחיטה והעיבוד של בשר חזיר בכפר צרפתי, המשקף את המסורת והתרבות הכפרית.[16]
- "הרוזייר מפסאק" ("La Rosière de Pessac"): שני סרטים תיעודיים מהשנים 1968 ו-1979, המתעדים את טקס בחירת הנערה הצנועה בעיירת הולדתו פסאק, ומציגים את השינויים החברתיים שהתרחשו בעשור שבין הסרטים.[3]
אסטאש הופיע כשחקן בסרט "החבר האמריקאי" (1977).
עיבודים מחדש
[עריכת קוד מקור | עריכה]שני סרטים על התהלוכה הדתית בפסאק יצר אסטאש, ולשניהם הוא העניק את אותו שם "La Rosière de Pessac". הסרט הראשון נוצר בשנת 1968 והשני, גרסה מעובדת מחדש, בשנת 1979.[17] אסטאש ערך, עיבד ושחזר פעמיים את סרטו הקצר "Une sale histoire".
בנוגע לנטייתו לבחון מחדש את יצירותיו, כתב מבקר הקולנוע האמריקאי ג'ונתן רוזנבאום:
"יוצר קולנוע אובססיבי-כפייתי ומיוסר, שבסופו של דבר מצא את מותו בשתי ידיו. אסטאש חתר לחקור את מורכבות עולמו הפנימי ולהזמין את הצופים להתעמת עם תגובותיהם האישיות ליצירתו."[18]
מורשת והשפעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'אן אסטאש נחשב לדמות מרכזית וייחודית בקולנוע הצרפתי, עם סגנון אישי ואוטוביוגרפי, ולאחד הבמאים המשפיעים ביותר של שנות ה-70.[19] סרטו "האם והזונה" זכה להכרה רחבה ונחשב ליצירת מופת, המייצגת את רוח התקופה שלאחר הגל החדש. סרטיו מתאפיינים בריאליזם חד, דיאלוגים עשירים ובחינה מעמיקה של מערכות יחסים אנושיות. הוא השפיע על במאים ובהם אוליבייה אסיאס, קלייר דני ופיליפ גארל.[19] סרטיו ממשיכים להיחקר ולהיות מוקרנים בפסטיבלי קולנוע ובסינמטקים ברחבי העולם וממשיכים להשפיע על יוצרי קולנוע ברחבי העולם. בשנת 2005 הקדיש במאי הקולנוע האמריקאי ג'ים ג'ארמוש את סרטו "פרחים שבורים" לז'אן אסטאש.
פילמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1966 "Le Père Noël a les yeux bleus" (47 דקות)
- 1968 "La Rosière de Pessac" (65 דקות)
- 1970 "Le Cochon" (65 דקות), בימוי עם ז'אן מישל ברז'ול
- 1971 "Numéro Zéro" (110 דקות)
- 1973 "La Maman et la putain" (220 דקות)
- 1974 "Mes Petites Amoureuses" (120 דקות)
- 1977 "Une sale histoire" (50 דקות)
- 1979 "La Rosière de Pessac" (67 דקות)
סרטים קצרים ועבודות אחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1961 "La soirée" (לא גמור)
- 1963 "Les Mauvaises Fréquentations" (42 דקות), הידוע בשם "Du côté de Robinson & Bad Company"
- 1969 "Sur Le dernier des hommes de Murnau" (26 דקות) (סרט טלוויזיה)
- 1969 "A propos de La Petite Marchande d'allumettes de Jean Renoir" (26 דקות) (סרט טלוויזיה)
- 1980 "Les Photos d'Alix" (18 דקות)
- 1980 "Le Jardin des délices de Jérôme Bosch" (34 דקות)
- 1980 "Offre d'emploi" (18 דקות)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'אן אסטאש, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ז'אן אסטאש, באתר AllMovie (באנגלית)
ז'אן אסטאש, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ז'אן אסטאש, באתר MusicBrainz (באנגלית)
שני ליטמן, גיבור הסרט "האם והזונה" לא מפסיק לאכול את הראש. איזה תענוג, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2024- אורי קליין, "האם והזונה" היה הסוף וגם ההתחלה. סוף סוף הוא זוכה לכבוד מחודש בארץ, באתר הארץ, 14 ביולי 2022
- אחרי המהפכה: על ז׳אן אוסטאש, לקראת רטרוספקטיבה בסינמטקים, באתר סריטה, 2024-12-08 (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "The Thread, by Serge Daney (translated by Steve Erickson)". אורכב מ-המקור ב-2010-10-27. נבדק ב-2004-07-18.
- ^ Schneider, Steven Jay, ed. (2007). 501 Movie Directors. London: Cassell Illustrated. p. 415. ISBN 9781844035731. OCLC 1347156402.
- ^ 1 2 Jean Eustache: the outsider who reshaped French cinema, Engelsberg ideas (בשוודית)
- ^ Dryden Theatre: The Rediscovery of Jean Eustache (אורכב 22.04.2008 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Lisa Katzman, Absolute Necessity, Film Comment, 2023-07-10 (באנגלית)
- ^ יוסף מונדי, על מתאבדים וחזקים, כל העיר, 16 ביולי 1982
- ^ Boris Eustache - Biography, IMDb (באנגלית)
- ^ Dmitry Samarov, Revelation and celebration, Chicago Reader, 2023-07-06 (באנגלית)
- ^ Janus Films — The Dirty Stories of Jean Eustache, www.janusfilms.com (באנגלית)
- ^ La maman et la putain, 1973-05-17, נבדק ב-2025-01-10
- ^ Time Out New York, April 29-May 6, 1999, p. 163.
- ^ Mes petites amoureuses, 1974-12-18, נבדק ב-2025-01-10
- ^ Jean Eustache: My Little Loves, www.siff.net (באנגלית)
- ^ Tënk, Tënk (באנגלית)
- ^ "9th Moscow International Film Festival (1975)". MIFF. אורכב מ-המקור ב-16 בינואר 2013. נבדק ב-6 בינואר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ The Dirty Stories of Jean Eustache, www.siff.net (באנגלית)
- ^ Where to begin with Jean Eustache, BFI, 2023-08-28 (באנגלית)
- ^ Rosenbaum, Jonathan. "Jean Eustache". Jonathan Rosenbaum. אורכב מ-המקור ב-9 באפריל 2024. נבדק ב-9 באפריל 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Of Flesh, of Spirit: The Cinema of Jean Eustache, Harvard Film Archive, 2001-05-13 (באנגלית)
